צה"ל ניצח וישראל הפסידה. עכשיו המאבק הפוליטי על עתיד ישראל, לא פחות

שלום,

זה היה צפוי, והיו שוב ושוב סימנים ברורים לכך בשלושת שבועות הלחימה ובשנים לפניה, והיום זה קרה - מדינת ישראל הפסידה במלחמה שבה, בניגוד למלחמת לבנון השניה, צה"ל שלנו נלחם היטב, מעולה, והנצחון היה ממש בהישג יד.

אבל כשהראש דפוק ובלב ה"מנהיגים" תבוסתנות ואובדן דרך ערכי, אפילו הישג צבאי מרשים שסולל דרך ישירה וברורה אל נצחון חד-משמעי, נגמר בתבוסה מחפירה וחד משמעית.

במלחמת לבנון השניה צה"ל היה במצב ירוד מאד, והדרג המדיני הכושל הלך לאיבוד לחלוטין והפסדנו את המלחמה.

הפעם, אויבינו מגלים לשמחתם שאפילו כשצה"ל במיטבו וישראל נלחמת בעוצמה וביעילות, עדיין מנהיגיה מפסידים את המלחמה !!!

נקודת המבט של אויבינו:

* במלחמת יום כיפור ב-1973 המזרח התיכון גילה, לתדהמתו ולצערו, שאפילו אחרי שישראל ספגה התקפת פתע אדירה היא עדיין ניצחה במלחמה נצחון מוחץ. המסקנה שלהם היתה שאי אפשר לנצח את ישראל במלחמה כוללת.

* היום המזרח התיכון גילה, לתדהמתו ולשמחתו, שאפילו אחרי שישראל הראתה התאוששות צבאית ולאומית מהירה, עוצמה צבאית אימתנית, יכולת לחימה מדהימה ונחושה, ויכולת מודיעינית פנטסטית, היא עדיין לא מסוגלת לנצח, בגלל מנהיגיה.

מסקנות קרדינליות שכאלו מביאות כמובן תוצאות מרחיקות לכת לעתיד, לטוב ולרע:

כתוצאה מהמסקנה ב-1973 שישראל בלתי מנוצחת קיבלנו שלום עם מצרים וירדן, שלושים וחמש שנות שקט בגולן, ובמקביל הפניית המאמץ הצבאי הערבי נגדנו לכיוון של ניטרול העליונות הצבאית המוכחת של ישראל ע"י הימנעות ממלחמה כוללת ובמקומה התמקדות במלחמת התשה טרוריסטית מתמשכת, הצטיידות המונית בטילים, ומאמץ לפיתוח נשק גרעיני, כלומר פגיעה מתמשכת בישראל בלי להגיע למלחמה כוללת שבה היא תנצח.

הפעם, אויבינו קיבלו מצד אחד תזכורת עדכנית ומוחשית מאד לעליונות הצבאית של ישראל, ולעוצמות שלה בכלל, כולל יכולת התאוששות ותיקון עצמי מרשימה, אבל מצד שני אויבינו קיבלו היום אישור לנכונות האסטרטגיה ארוכת הטווח שלהם, בכך שנוכחו שאפילו כשישראל כבר מנסה וגם מצליחה זמנית להעביר את המלחמה נגדה מהמישור של מלחמת התשה טרוריסטית בחזרה למישור המלחמה הכוללת שבו יש לה עליונות ברורה, היא עדיין לא יכולה לנצח, בגלל הכשל המנטלי הבסיסי של מנהיגיה, ובהכללה גם של התרבות המערב אירופית, שמונע ממנה ומהמערב לתרגם עליונות צבאית ברורה לנצחון ברור. את הכשל הזה אפשר וצריך לתקן, בכך שנחליף את המנהיגים שלנו במנהיגים שזו לא דרכם, זה כל מה שדרוש.

נקודת המבט הפוליטית הפנימית שלנו, וזה הדבר העיקרי:

עכשיו תתחדש כאן בכל חריפותה מערכת בחירות הסטורית, שמה שיעמוד בה על הפרק הוא דרכה ועתידה של מדינת ישראל, לא פחות. (ובהתאם, השאלה אם תוך פחות משנתיים יפלו טילים על נתב"ג, על הכור בדימונה, ועל כל גוש דן...)

הבחירה הפוליטית שעומדת בפנינו כעת היא חדה וגורלית, בין שתי דרכים:

1. הדרך של אובדן דרך ערכי, של תבוסתנות, פחד מקובע מ"מה יגידו בעולם" ובתקשורת, הפקרת המחויבות הבסיסית ביותר של המדינה לבטחון אזרחיה, של המדינה לחייליה והוריהם (גלעד שליט), ואשליה עצמית מתמשכת בכל הקשור למציאות המזרח תיכונית, כלומר לערבים וליחסם אלינו, מערביי ישראל, דרך הפלשתינים, ועד למצרים. דרך התבוסתנות הפוסט-ציונית, פוסט-ערכית. הדרך של אובדן דרך והתעלמות מהמציאות לטובת אשליה עצמית.

2. הדרך של ערכים וקוים אדומים ברורים, שמי שיורה על מדינת ישראל היא תכה בו עד שיוכרע, שמחזירים שבויים, בטח שבסיום מלחמה, שמלחמה חייבת להסתיים בנצחון ברור שלנו כי אחרת אין לנו עתיד כאן, ודאי לא שלום ובטח לא שקט, וראיה מציאותית מפוכחת של הערבים ושאיפתם הבלתי משתנה לחסל את ישראל. דרך הציונות ודרך הנחישות הנובעת מראיה מפוכחת של המציאות והתמודדות איתה.

כבר ציינתי בעבר שועדת וינוגרד ניסחה את הבחירה הזאת היטב כבחירה בין הדרך שקובעת מראש ש"אין פתרון צבאי" (ולכן לא יכולה לנצח), ובין הדרך שמבינה מתוך המציאות שסביבנו ש"תנו לצה"ל לנצח" היא הכרח קיומי.

מה שקרה הוא שהיום הוכח שוב, רק הרבה יותר חזק וחד מאשר מקודם, שכאשר בהגה השלטון אוחזים מנהיגי גישת ה"אין פתרון צבאי", אז אפילו כשצה"ל כבר מצליח בבירור והנצחון בהישג יד, הם פשוט לא יתנו לצה"ל לנצח.

זאת הבחירה החדה, הברורה, והגורלית, שעומדת בפנינו במערכת הבחירות הזאת. קו ההפרדה הפוליטי חד וברור, למרות שהתבוסתנים, לבני וברק, "קדימה" ו"העבודה" והספינולוגים שלהם ינסו בכל כוחם לעוות ולטשטש זאת, לרמות ולבלבל אותנו. קו ההפרדה הפוליטי בין שני המחנות אינו בשאלת ה"שטחים" וההתנחלויות, אינו בנושאי חברה וכלכלה, חרדים, עדות, ואפילו לא בנושא הדמוגרפי. כל אלו חשובים בהחלט, אבל קו ההפרדה הפוליטי האמיתי שחייבים להכריע בו, ורצוי עכשיו, לפני שאירן משיגה את היכולת לייצר נשק גרעיני, הוא בשאלה אם נתעשת ונבחר לעצמנו הנהגה שתיתן לצה"ל לנצח סוף סוף, והוא יכול לנצח כפי שראינו, או שנמשיך לכבול את ידי עצמנו מפחד "מה יגידו" ולחטוף את המכות, שיגיעו בפעם הבאה עד תל-אביב, ולא רק מעזה אלא גם מאירן.

הבחירה היא בין שני מחנות פוליטיים ברורים:

מחנה הימין וגישת "תנו לצה"ל לנצח" אשר כבר הערב קרא לאולמרט לא להפסיק את הלחימה עד שנשיג תוצאה ממשית. במחנה זה חברות מפלגות הליכוד, ישראל ביתנו, הבית היהודי, האיחוד הלאומי, ש"ס.

מחנה השמאל וגישת האשליה העצמית התבוסתנית של "אין פתרון צבאי", שהפקיד הערב שוב את בטחוננו בידי מצרים ובידי הבטחות שווא מהעולם. במחנה זה חברות מפלגות קדימה, העבודה, מרצ, הערבים, וגם התקשורת העיתונות ושופטי בג"ץ.

הבחירה היא שלנו. כל אחד מאיתנו צריך לבחור מה הוא מעדיף. למי שמעדיף כמוני את גישת "תנו לצה"ל לנצח כי אף אחד אחר לא יגן עלינו,ניסינו זאת וזה תמיד נכשל", אני ממליץ להצביע לליכוד, מנימוקים שדנו בהם כבר קודם.

מי שמעדיף להמשיך להפקיד את בטחוננו בידי מצרים, אבו מאזן, ספינות של נאטו בים התיכון (שר החוץ המצרי הכריז שלשום חגיגית שהטילים לא מגיעים לעזה מהמנהרות ממצרים אלא רק מהים...) ובידי "מנהיגים" שנתנו לעזה להפוך למשגר טילים ענקי מבוצר וגדוש עד להתפקע בחומרי נפץ, כשהם יודעים זאת ומוזהרים מפני התוצאות, בידי מנהיגים שאפילו כשצה"ל נותן להם את הנצחון ממש ביד הם לא מסוגלים לקחת כי אוטוטו אובמה נכנס לבית הלבן, ועזה סובלת, והעולם כועס ו[אפשר להוסיף עוד אינספור תירוצים], מי שמעדיף את הדרך הזאת יכול להתלבט כעת בין ציפי לבני, אהוד ברק, או זהבה גלאון, שלושתם הראו עקביות בדרך הזאת, ברק מול הטרור של ערפאת, מול מהומות ערביי ישראל, בבריחה מדרום לבנון, ב"לחימה" מול עזה עד עופרת יצוקה, ובנסיונות להפסיק את הלחימה מוקדם מדי מאז שהתחילה. לבני כשרת חוץ במלחמת לבנון השניה, מאז, ועכשיו, וגם בהצגת "נחישות", "מנהיגות" ו"אמת" במה שקשור להתנהגותה הפתטית בהקשר לנסיונות להדיח את אולמרט הכושל והמושחת לאחר מלחמת לבנון השניה, לאחר דו"ח וינוגרד הראשון והשני, ולאחר שנחשד ונחקר בפלילים בשרשרת של פרשיות שונות, ולאחרונה בנסיונה להקים ממשלה לאחר התפטרות אולמרט. ומרצ כרגיל עקבית, נושאת את דגל התבוסתנות והאמונה העיוורת האוטומטית בערבים ובעולם וב"שלום עכשיו" אפילו כשהפלשתינים חוזרים ומדגישים שלא יסתפקו בפחות ממחיקת ישראל מהמפה, רק לא אמונה בנו עצמנו.

אנחנו צריכים לעשות מאמץ מירבי מהיום ועד הבחירות לדבר עם כמה שיותר אנשים ולמקד אותם, לא לתת להם הלוקסוס לברוח מהנקודה המרכזית הזאת לאף נושא פוליטי אחר, אמיתי או ספין, נכון או לא נכון. תשאלו אותם אם הם באמת, אבל באמת, מאמינים שלא ישוגרו לכאן טילים בעתיד הקרוב, בהתחלה איזה קסאם מדגמי לשדרות אחרי כמה ימי שקט ואחר כך יותר ויותר, כמו בעבר, ב"רגיעה", ובהמשך גם טילים שיגיעו עד תל אביב ועד אל הבית שלהם. תשאלו אותם אם הם מוכנים שהבן שלהם יתגייס לצבא שראש הממשלה ושר הבטחון שממונים עליו לא מסוגלים להחזיר חייל שנופל בשבי, ואחרי שהוא שבוי שלוש שנים של "מאמצים בלתי נלאים לשחרורו" ומלחמה כוללת בעזה הם מסוגלים רק לומר שנמשיך באותם "מאמצים בלתי נלאים לשחרורו", כלומר שהוא ימשיך להינמק בצינוק עוד שנים כי לחמאס יש אינטרס ברור לא לשחרר אותו לעולם, וה"מנהיגים" האלו לא מסוגלים למנף אפילו מלחמה בעזה לשחרור חייל שבוי בסיומה, והנזק הזה, הפגיעה הזאת באמון הנוער שלנו והוריו במחויבות המדינה אליהם, הנזק הזה חמור יותר מהכל, כי הוא מערער את בסיס כוחו של צה"ל, את בסיס קיומנו כאן, אבל ציפי לבני הרי אמרה על גלעד שליט, ימים לפני תחילת המבצע, ש"חבל, אבל..".

צריך לעשות כל מאמץ, אישית, לשכנע כמה שיותר אנשים ללכת ולהצביע, להצביע לימין, ורצוי לליכוד, אפילו ולמרות שבנימין נתניהו לא אדם מושלם. גם לבני וברק לא, ובצורה יותר קשה...

מי שלא יצביע הפעם לימין, שלא יבכה אחר כך כשמשהו יותר גדול מגראד יגיע לסלון או לחדר הילדים שלו, כשנתב"ג ייסגר לטיסות בגלל טילים, וכשלמרות זאת ישראל עדיין תואשם ע"י כל העולם וגלעד שליט עדיין יהיה בשבי. זו לא הפחדה אלא תחזית צפויה ומתבקשת בדיוק כמו שה"הפחדה" של הליכוד בבחירות הקודמות שהטילים יגיעו אפילו לאשקלון התבררה כנכונה, והם הגיעו גם לבאר שבע אשדוד יבנה וגדרה.

הערות קצרות לסיום על ה"שחקנים" והמרכיבים השונים ב"הפסקת האש" שהשלישיה אולמרט-לבני-ברק מנסה למכור לנו הערב:

מצרים - מצרים הודיעה חגיגית מפי מובארק ושר החוץ שלו ש"הטילים מגיעים לעזה לא ממנהרות מהצד המצרי אלא בכלל מהים", ש"מצרים לא תיתן לאף אחד לפקח בשטחה", וש"הסכם בין ישראל ומדינות אחרות על מניעת הברחות לא נוגע למצרים בשום אופן". לגבי חמאס, הבעיה היחידה של מצרים עם חמאס היא חוסר המשמעת שלו בתקופה האחרונה להוראותיה, חוסר משמעת שבגללו הגיע לחמאס לחטוף מישראל מכה כואבת, אבל אין שום שינוי באינטרס המצרי הבסיסי לאפשר לחמאס להתחמש כדי לגרום לישראל לדמם. זה אינטרס אסטרטגי ארוך טווח של מצרים בדיוק כמו שסוריה מאפשרת לחיזבאללה להתחמש בלבנון תוך שמירה על שקט בגולן. ככה הם נלחמים בנו מלחמת התשה מתמדת בלי להיגרר שוב למלחמה כוללת מולנו.

העובדה שאחרי כל זה ישראל עוד מסוגלת להיעזר במצרים כמתווך עיקרי ומאמינה ש"הפעם מצרים באמת תמנע הברחות" היא מדהימה. מבחינת מצרים עופרת יצוקה ותוצאותיו הם נצחון מושלם, הישג מזהיר, הודות לטיפשוטה של ישראל.

ולחשוב שאחרי כל זה עוד האשימו וגם יחזרו להאשים אותנו ב"מצור על עזה" כאשר אנחנו מעבירים לעזה חשמל, מים, דלק, כסף מרמאללה, סחורות וסיוע הומניטרי מאסיבי, בעוד שמצרים עצמה נועלת לחלוטין את מעברי הגבול שלה לעזה, ופותחת אותם מתחת האדמה להעברת כמויות אדירות של טילים וחומרי נפץ.

ציר פילדלפי - לא במקרה שמענו בשלושת שבועות הלחימה שצה"ל מכתר את עזה מכל הכיוונים אבל לא שמענו על כיבוש קרקעי של ציר פילדלפי (גבול עזה-מצרים) לכל אורכו, עובדה שגם היום הופצצו מהאויר מנהרות שם, כלומר צה"ל לא כבש את הציר, וזה מוכיח שלממשלה מראש לא היתה שום כוונה לחזור לשם כדי שצה"ל יוכל לפקח על מניעת הברחות גם לאחר הפסקת האש. הנקודה הצורמת והמדאיגה הזאת היתה ברורה לעין בכל הימים האלו, והיתה אחד הסימנים לכשל הצפוי שאכן קרה. הם מראש ידעו שבסופו של דבר הם יפקידו את השליטה במעברים לעזה, כלומר את השליטה בחידוש הברחות הטילים וחומרי הנפץ, בידי זרים, בידי ערבים. לא היתה לממשלה הנוכחית שום כוונה לתקן את הפגם החמור ביותר והברור ביותר של "תוכנית ההתנתקות", כלומר את הנסיגה מציר פילדלפי.

חמאס - חמאס כבר חוגג את נצחונו, שהושג בדיוק באופן שהיה צפוי מראש, כלומר בכך שהחזיק מעמד ולא הפסיק לירות ברצף עד שישראל הפסיקה את האש מצידה. חמאס אפילו יוכל להתפאר בפני חיזבאללה שהם החזיקו מעמד בתנאים קשים בהרבה מאלו שהיו לחיזבאללה ב-2006, מה שנכון. לגבי המחיר של אלף הרוגים וחיסול האיש מספר 3 בחמאס, אלו אבידות כואבות, אבל לא יותר. גם טיפול שיניים כואב, אבל הכרחי וכדאי. לגבי הנזק ל"תשתיות", גם הוא זניח. לשכת הניה למשל כבר הופצצה במבצעים קודמים, ועובדה שזה לא שינה דבר. הניה עדיין בעזה וגם לשכה חדשה תהיה לו. אם יש בעזה מישהו שחושב שאלף הרוגים והרס חומרי נרחב זה יותר מדי, החמושים של חמאס ישתיקו אותו במהירות עם כדור בראש, בדיוק כמו שעשו לאנשי הפתח. חמאס אמנם נבחר בבחירות דמוקרטיות שבוצעו בלחץ ארה"ב הנאיבית, אבל הוא לחלוטין לא דמוקרטי, והעונש האפשרי היחיד על התנגדות ל"קו הרשמי" של ממשלת חמאס הוא רצח באשמת שיתוף פעולה עם ישראל.

כלומר ממשלת חמאס יציבה בעזה היום לא פחות משהיתה לפני עופרת יצוקה, ומי שיאמר או רק ייחשד שהוא חושב אחרת, יחוסל.

אירופה - שר החוץ הצרפתי אמר בתחילת המבצע שאירופה חייבת לפעול הפעם במעשים, לא רק במילים. הוא כמובן התכוון לעזרה לפלשתינים. כשמדובר בנו, האירופים תמיד היו חזקים במילים ובג'סטות חסרות משמעות. ספציפית, שלושת המנהיגים של צרפת גרמניה ובריטניה יתייצבו כאן מחר ללחוץ לאולמרט את היד (לכבוד זה שהפסיק את המלחמה בלי לנצח, כפי שהם ביקשו ממנו), ומדינות נאטו "יתרמו את חלקן במניעת הברחות נשק" בשליחת ספינות שישייטו בים התיכון מול עזה, כמו שהן עושות מול לבנון. ג'סטה חסרת משמעות מהסיבה הפשוטה שהטילים מגיעים לעזה בדרך היבשה, מהצד המצרי, ולא מהים התיכון. את הים של עזה, בדיוק כמו את הים של לבנון, חיל הים שלנו יודע לסגור טוב מאד בעצמו ולא זקוק לשום עזרה. לגבי האפשרות של תרומה אמיתית, למשל שליחת כוחות לרצועת עזה עצמה ולא רק לים שמולה, או אפילו רק לציר פילדלפי, בענין זה נאטו הודיעה שהם לא מוכנים לכך בשום אופן. לא פלא, חמאס הרי הודיע שהוא יתקוף אותם אם יעזו להיכנס לשם. הים הרבה יותר בטוח.

ארה"ב - ארה"ב אמנם חתמה איתנו אתמול על הסכם שספינות הצי האמריקני בים סוף ובמפרץ הפרסי ינסו למנוע הברחת נשק מאירן לעזה דרך נתיבי הים האלו, אבל בהתחשב בכך שאפילו את הפיראטים מסומליה הם לא מסוגלים לעצור (שוב, הבעיה היא של החלטה, לא של יכולת צבאית-פיזית, אבל הרי זה מה שקובע, כי רובה שלא יורה לא יכול לפגוע) ובכך שהים גדול ושאפריקה וחצי האי ערב גדולים, ההסכם הזה הוא לא יותר מהבעת רצון טוב, כי את הברחת הנשק מאירן ועד פתחי המנהרות בצד המצרי של רפיח זה לא יעצור, יש פשוט יותר מדי נתיבי הברחה אפשריים בין אירן לרפיח שיעקפו את הספינות האמריניות או פשוט יעברו לידן בלי להיתפס. אם להסכם הנחמד הזה היו שיניים, הוא כבר היה נחתם וממומש קודם.

"תמונת נצחון" - תמונת הנצחון שיכלה להיות היא שחמאס המוכה מבקש ממצרים שתעביר לישראל את בקשתו להפסיק את הלחימה, ללא דרישות נוספות מצידו, בדיוק כמו שמצרים ביקשה מרוסיה שתשיג הפסקת אש עם ישראל ב-1956, 1967,ו-1973, ושגלעד שליט, שהוחזר לידינו כתנאי ישראלי להפסקת האש בתמורה לעשרים אנשי חמאס שנשבו בימי המבצע יורד מהטנק בנחל עוז או במחסום ארז כשהוא לבוש סרבל שריונאים ישר לחיבוק של הוריו ושל שר הבטחון מול גדודי צלמים בשידור חי. זה לא קרה. תמונת הנצחון שקרתה במקום זאת, הודות לאולמרט-לבני-ברק, היא הכרזות הנצחון ומצעדי הנצחון של אנשי חמאס שיתייצבו בימים הקרובים חמושים מול מצלמות כל ערוצי העולם כולל של ישראל ויוכיחו בעצם נוכחותם החמושה שהחזיקו מעמד, שניצחו את מכונת המלחמה הישראלית האדירה שלא יכלה להם. כבר היינו בסיפור הזה במבצעים הקודמים בעזה בשנים האחרונות. המבצע הזה רק יותר גדול, ולכן התבוסה גדולה יותר, ובהתאם לדינמיקה מהפעמים הקודמות בעקבותיו גם יגיעו לעזה טילים עם טווח גדול יותר. הפעם ישראל אמנם הלכה על כל הקופה, אבל ויתרה ונסוגה לפני הסוף, לפני שהשיגה הישג ממשי, וחמאס נותר על רגליו, המנצח.

התקשורת - עמדת התקשורת העולמית, אפילו כשהיא לא עוינת ממש, היא פשוטה. בעזה יש יותר הרוגים ולכן זה מה שמעניין, זה מה שמוצג, ונובע מזה ישירות שישראל היא המפלצת בסיפור, וכל השאר לא ממש מעניין. את עמדת התקשורת שלנו אפשר למצות בכך שמהדורת ערוץ 1 הערב הגישה בזו אחר זו שלוש כתבות בעסקו באספקטים השונים של עמדת התקשורת העולמית ביחס ללחימה, והצגת העמדה של התקשורת העולמית, כלומר שידור אנטי-ישראלי מתוך הטלויזיה הישראלית ע"י הצגת עמדת התקשורת העולמית נגדנו מזוויות שונות בכתבות שונות בזו אחר זו, תוך מתן ביטוי לסבל העזתי, פשעי ישראל, וכו' וכו'. אמנם התקשורת שלנו הראתה שיפור משמעותי ביחס ל-2006, אבל עדיין הגישה הבסיסית שלה לא השתנתה.

כדי לסיים בנימה אופטימית בכל זאת, ראינו שעם ישראל, וצבא הגנה לישראל (כשהממשלה מאפשרת לו), הם בסדר גמור. מליון ישראלים מופגזים בדרום הארץ ביקשו רק דבר אחד, בדיוק כמו מליון ישראלים מופגזים בצפון הארץ ב-2006, הם היו מוכנים להמשיך להישאר בממ"ד עוד זמן ככל שיידרש ובלבד שיינתן לצה"ל להשלים את המלאכה. צה"ל, על כל זרועותיו, בפיקודו של גבי אשכנזי ובניהול הלחימה ע"י אלוף פיקוד הדרום, יואב גלנט המצוין, הראה שהוא תיקן את עצמו היטב מהמחלות של מלחמת לבנון השניה, והפגין יכולת מרשימה ביותר ותפקוד מצוין בכל התחומים, וכנ"ל גם השב"כ המדהים שלנו, ושירותי הבטחון וההצלה, אפילו משטרת ישראל, שהפיקו לקחים ופעלו היטב.

הבעיה היא לא בצבא ובמפקדיו, לא בעשרות אלפי המילואימניקים ששוב פעם התגייסו ברצון לצו 8, ולא בעם, אלא בממשלה, בדרג המדיני אובד הדרך שאותו ואת דרכו הכושלת, דרך ההתעלמות מהמציאות לטובת אשליות וכניעה לגחמות של זרים על חשבון חיינו כאן, את זה צריך להחליף. בשביל זה יש בקרוב בחירות, וזו המשימה שלנו, של כל אחד מאיתנו. במבצע עופרת יצוקה נפלו בקרב 10 מחיילינו, ונרצחו בירי טילים שלושה אזרחים. בידינו לקבוע, בבחירות הקרובות, אם מותם היה לשווא, או לא. דברו עם כל מי שאפשר, שכנעו אותו להצביע נכון, והצביעו נכון בעצמכם, כי כל קול קובע, וברור מה מוטל על הכף בבחירות האלו. זה בידינו.

אורי

חזרה לרשימת המאמרים