אהוד ברק עוד עלול להפסיד בשבילנו את המלחמה הזאת
שלום,
אהוד ברק עוד עלול להפסיד בשבילנו את
המלחמה הזאת כמו שאולמרט לבני חלוץ ופרץ הפסידו את הקודמת.
הוא חוזר בדיוק על אותה טעות פטלית של
אולמרט ולבני מהמלחמה הקודמת, ועל טעותו שלו כראש ממשלה ושר הבטחון ממלחמת הטרור
ב-2000-2001.
הדיבורים על "הפסקת אש הומניטרית לשבוע"
שברק רוצה, ועל כך שהמבצע כבר השיג את יעדיו ואפשר לעצור, הם בדיוק מה שחמאס המותקף
קשות זקוק לו כאויר לנשימה כדי להחזיק מעמד רק עוד קצת ולצאת לבסוף מנצח מדינית, כך
שישראל שוב תנצח בלחימה אבל תפסיד את המלחמה ב"מערכה
המדינית".
חמאס הנואש קשוב מאד לכל סימן קל של
הקלת הלחץ עליו מצד ישראל, ואפילו אם אלו רק הדלפות לא רשמיות וכו', די בכך בשביל
לעודד אותם להמשיך עוד קצת בלי להישבר.
זה טמטום הרסני מצידנו לנהוג כך, וזה
בדיוק מה שברק ולבני עושים, אפילו אם רק בהדלפות, וזה רק יאריך את הלחימה ויקטין את
ההישג, בדיוק כמו במלחמת לבנון השניה.
בדיוק כמו שמשחק כדורגל נמשך ממש עד
השניה של שריקת הסיום, כך גם במלחמה. אחד הדברים הכי מטומטמים ומזיקים שאפשר לעשות
במלחמה זה להוריד את הלחץ מהאויב, במעשים או אפילו רק בדיבורים, לפני שהמלחמה נגמרה
ויש הסכם סופי חתום ומחייב של הפסקת אש. הורדת לחץ כזו היא בדיוק מה שהצד החלש זקוק
לו כדי לחשוב שאם הוא רק יחזיק מעמד עוד קצת הוא עוד עשוי לשרוד את
ההתקפה.
במלחמה הדרך הנכונה היחידה לנהוג היא
באופן שיגרום לצד השני להגיע למסקנה האימתנית מבחינתו שהאויב לא רק חזק יותר אלא גם
נחוש לחלוטין לקרוע אותו לגזרים עד הסוף, כמו חיית טרף בלתי ניתנת לעצירה,
כמו מכבש שאם לא תימלט ממנו הוא ימחץ אותך לחלוטין. אויב "נשבר" בלחימה כאשר הוא
מגיע למסקנה שהמשך ההתנגדות מצידו היא כבר חסרת תועלת לחלוטין, קטל חד-צדדי מיותר,
שהכל אבוד והבחירה היא רק בין כניעה מהירה או בריחה, כי המשך לחימה יהפוך את התבוסה
להשמדה כללית, הרי מכניעה או בריחה יש לפחות סיכוי לצאת חי, להישאר עם משהו, לא
אבדון מוחלט.
אחת העוצמות הגדולות ביותר של הצבא
הרומאי במשך מאות שנים היתה הידיעה הברורה במוחם של כל מי שניצבו מול צבא רומאי שלא
משנה בכלל איך יתנהל הקרב, החיילים הרומאים לא יוותרו בשום אופן, ואפילו אם
תהרוג את כולם יגיעו עוד ועוד וישמידו לבסוף את הצד שלך, שהבחירה היא רק בין כניעה
ואבדון מוחלט. עם המונגולים היה אותו דבר. הבחירה היתה בין כניעה מהירה או
טבח, לא היתה אופציה שלישית.
אותו הדבר עם הצבא הבריטי ובפרט הצי
הבריטי. מאות שנים לימדו את אויביה של אנגליה שלא משנה בכלל בכמה קרבות הם ינצחו,
אם בכלל, בסופו של דבר בריטניה תביס אותם, וגם היטלר גילה בדרך הקשה, כמו נפוליאון
לפניו, שגם אם אתה הורג עשרים מליון חיילים רוסים ומנצח אותם בקרב אחרי קרב, עדיין
התבוסה שלך בלתי נמנעת.
טייס קרב ערבי שממריא למפגש אפשרי עם
מטוסי קרב ישראלים יודע מראש, בוודאות פטלית, שהשאלה היא בעצם רק אם הוא יצליח
לברוח בחיים או לא, שנצחון בקרב אוירי מול מטוסי קרב ישראלים אינו אופציה כלל
מבחינתו, כי כל ההסטוריה של מפגשים כאלו מאז 1948 ברורה לגמרי, חד צדדית במידה
אימתנית, והוא יודע זאת. ברור לו מראש שהוא עומד להיתקל במכונת מלחמה בלתי מנוצחת
שתתנפל עליו ביעילות קטלנית, והשאלה היא רק אם הוא יצליח לברוח בזמן, או יצא חי
מהפגיעה שתשמיד את מטוסו. טייסים סוריים מופלים שנשבו ע"י כוחותינו סיפרו שהם טסו
לקרב עם יד אחת על ה"סטיק" והשניה על ידית כיסא המפלט ! וכך זה צריך להיות. כל מי
שמצא את עצמו במלחמה כוללת מול הצבא האמריקני, מהאינדיאנים ועד צבאו של סדאם
חוסיין, חש את אותה תחושה של מי שעומד מול מכבש דרכים ענקי שאפשר לברוח ממנו, אבל
אין שום דרך לעצור אותו.
אנשי חמאס בעזה שלא שומעים רדיו חשים
כיום כך בדיוק, הם חשים מותקפים ע"י מכונת הרס אדירה שמתקדמת לאט אבל בשיטתיות בלתי
ניתנת לעצירה.
אבל כשהם פותחים את הרדיו ושומעים ששר
הבטחון הישראלי מבקש הפסקת אש לשבוע הם מבינים שמכונת ההרס עצמה אמנם לא ניתנת
לעצירה על ידם, אבל המפעיל שלה כן ניתן לעצירה ולא הכל אבוד
!
צה"ל פועל בעזה בטקטיקת לחימה מוצלחת
מאד שפותחה והוכחה בלחימה כבר בעבר ואשר צה"ל מבצע אותה במיומנות מדהימה. תכלית
הטקטיקה הזאת היא להילחם לא הכי חזק אלא הכי יעיל, כלומר להגיע ליחס נפגעים ונזק
מירבי לטובתנו, להרוג עוד ועוד ועוד מחבלים יום אחרי יום תוך גרימת נזק חומרי
עצום לאויב וזאת תוך שמירה על מספר הרוגים אפסי מצידנו.
"מלחמת התשה" היא לא דבר רע כשלעצמו, כי
מלחמת התשה שבה רק הצד השני מותש, בגלל ש"יחס השחיקה" הוא כמעט חד-צדדי לרעתו,
עדיפה על מלחמת הכרעה מהירה שבה גם המנצח סופג אבידות רבות.
לצה"ל יש את היכולת להמשיך בלחימה כמו
עכשיו עוד ועוד עד שמהכח הלוחם של חמאס לא יישאר איש ועד שצה"ל ישלוט בכל רצועת עזה
וירי הרקטות ירד לאפס, וחמאס לא יכול לעשות שום דבר בכלל, במישור הצבאי, כדי
למנוע זאת.
הדרך היחידה בשביל צבא שמפסיד במלחמה
יום אחרי יום בצורה כזאת היא רק ע"י השגת הפסקת אש מהירה, אפילו בתנאים קשים, מתוך
הבנה נואשת שהתנאים רק יורעו בכל יום נוסף עד כדי כניעה מוחלטת ללא תנאי או אפילו
השמדה כללית של הכח הלוחם והדרג שמעליו.
ההסטוריה הצבאית מלאה בדוגמאות לדינמיקה
הזאת, המכניזם הרגשי והמחשבתי של תבוסה צבאית. אין תהליך אחר בתחום הזה כי זה טבע
המלחמות משום שזה טבע האדם, וחמאס לא שונים בכך.
כל סטיה מכפיית התהליך הזה על המפסיד על
ידי המנצח ע"י הפעלת לחץ צבאי בלתי נסבל וגם בלתי נפסק עלולה רק לעכב את
הנצחון, למסמס אותו, או אף לאבד אותו לגמרי, וההסטוריה הצבאית מלאה גם בדוגמאות
לכך, לטעות שכזאת מצד אלו שיכלו לנצח, וזה מה שאהוד ברק עושה, כך זה נראה לפחות,
וכך זה נראה גם בעיני החמאס.
במלחמת לבנון הראשונה אולמרט ולבני עשו
את אותה טעות נוראה, של להפסיק ולעכב לחימה במקום להמשיך בלחץ ללא הפסקה עד השגת
כניעה, אבל הם היו במצב שלא היה להם מושג בכלל איך לנצח
במלחמה.
אהוד ברק חוזר על הטעות הזאת במצב שבו
ברור לגמרי שצריך רק להמשיך "ישר" עד שהאויב יישבר, ובמקום זאת הוא מזגזג, מאיט,
מתלבט. מטומטם!
אהוד ברק מבין בטכניקה וטקטיקה צבאית,
אבל חושב פוליטיקה, ושם הוא תמיד מסבך הכל. אצלו הפוליטיקה מחליפה את מקום
האסטרטגיה, וזה היה ויהיה בעוכריו ובעוכרינו כל עוד הוא בצמרת הקובעת
אצלנו.
בינתיים אולמרט, מסיבותיו שלו ובשל
אופיו שלו, חווה כעת "פריחה מאוחרת" ו"חוויה מתקנת" לקטסטרופה של מלחמת לבנון
השניה, וברור לו שהפעם הוא עושה את הדבר הנכון, והוא נהנה מהמשוב שהוא מקבל מהצבא
ומהעם, רק לא מברק ולבני שלא מפסיקים לחשב חישובים (הבחירות בעוד פחות מחודש..).
נקוה שאולמרט יחזיק מעמד ולא ייכנע לברק
ולבני, ויאפשר לצה"ל להמשיך ללחוץ עד שחמאס יישבר באמת, כדי שנוכל
לממש כמו שצריך את הישגי הלחימה, ולא לאבד אותם.
אורי
חזרה לרשימת המאמרים