די למדיניות ההבלגה
שלום,
כמו שממשלת ישראל משתמשת
בביטוי "enough is enough"
לתיאור הצורך שלה בתגובה ממשית אחרי שנים של הבלגה מופרזת עד כדי הפקרת חיי הציבור,
הגיע הזמן שהציבור הישראלי יקום ויאמר "enough is enough"
לעצם הרעיון של הבלגה מול אלימות מתמשכת. רעיון ההבלגה והפייסנות מול אלימות ערבית
נהגה כאן לפני מעל שבעים שנה. הוא לא הוכיח את עצמו אז ומאז, ואולי נבע אז ממגמות
דומות באירופה, וגם שם הוא כידוע לא הוכיח את עצמו מול היטלר. הגיע הזמן שנשתמש
בכוחנו כדי להרתיע מפני אלימות, כל אלימות, גם כשהיא לא מגיעה עד כדי השמדה כללית
או עד שהיא מגיעה עד תל-אביב.
הגיע הזמן שבמקום מדיניות
הבלגה מתמשכת ננקוט במדיניות של הרתעה קשיחה, של תגובה קשה על כל אלימות נגד ישראל,
מה שייצור הרתעה מפני אלימות כזאת. גם לערבים יהיו אז הרבה פחות סבל והרוגים מאשר
עכשיו, ודאי לנו.
בכל תולדות הציונות היו
כנראה שתי הזדמנויות בלבד, חריגות מאד, שבהן היתה הצדקה להבלגה על אלימות נגד
הציבור היהודי/מדינת ישראל, ואלו הן:
1.
ההבלגה על המדיניות
האנטי-ציונית של בריטניה הגדולה בתקופת מלחמת העולם השניה, הבלגה שהיתה לה הסכמה
כמעט מקיר לקיר בציבור היהודי, מתוך הבנה שהיטלר אויב הרבה יותר מסוכן ודחוף
מהבריטים, כלומר הבלגה זמנית על אלימות לצורך התמקדות בטיפול באלימות אחרת, גרועה
ממנה. במסגרת ההבלגה הזאת הציבור היהודי הישעה באופן מוחלט עד תום המלחמה את המאבק
נגד הבריטים והתגייס בהמוניו בהתנדבות לצבא הבריטי כדי לתרום ככל האפשר למאמץ
המלחמה נגד היטלר, וזאת למרות שבריטניה מצידה מנעה בתוקף מהיהודים להתגייס לשירות
קרבי כדי שלא לאפשר בכך יצירת גרעין עתידי לצבא יהודי ושלחה במקום זאת את רוב
המגויסים לתפקידי עזר עורפיים (אלפי נהגים ומכונאים, וכו'). עם התקדמות המלחמה,
ההתנגדות הבריטית הזאת התרככה בהדרגה עד שהתפוגגה, והיא איפשרה בסופו של דבר בדיוק
את מה שרצתה בתחילה למנוע, כאשר אלפי חיילים יהודים מארץ ישראל רכשו הכשרה צבאית
מסודרת ועדכנית כמעט בכל מקצועות הצבא, כולל קצינים קרביים, טייסי קרב, ואנשי חיל
ים, ואפילו קיבלו נסיון קרבי מעשי בלחימה מול הצבא הנאצי, שהיה אויב אימתני ויעיל
בהרבה ממה שהערבים היו או יהיו אי פעם. ההבלגה הזאת איפשרה לנו כעבור שנים מעטות,
בקום המדינה, להקים את צה"ל כצבא יעיל כמעט בן לילה, יש מאין, וכך לשרוד את ההתקפה
המשולבת של שבעה צבאות ערביים שפלשו לכאן יום לאחר הכרזת
המדינה.
2.
החלטת ממשלת יצחק שמיר
להימנע מתגובה צבאית ישראלית על שיגור 40 טילי סקאד מעיראק לעבר ערי ישראל, מתוך
הבנה שההימנעות הזו שלנו מפעולה מאפשרת לבת-בריתנו ארה"ב להמשיך להרוס ביעילות את
היכולת הצבאית של צבא עירק באופן הרסני הרבה יותר ממה שאנחנו יכולנו. התוצאה היתה
הרס הצבא העירקי הגדול והמצויד היטב במחיר הרוג ישראלי אחד ונזק חומרי
זניח.
מעבר לזה, אפשר לטעון
שישראל והיישוב היהודי שלפני קום המדינה לא באמת השיג מעולם איזושהי תוצאה חיובית
ממשית מהבלגה על אלימות נגדנו, להיפך, זה רק עודד את המשך האלימות, ועלה במחירים
חומריים מצטברים כבדים לאורך עשרות השנים האלו בהוצאה על מיגון ואבטחה סטטיים
באזורים נרחבים ואף בכל הארץ, על חשבון הצטיידות צבאית אמיתית, שהיא רב תכליתית
במהותה (גם בהגנה וגם בהתקפה) וניידת, ולכן יעילה בהרבה, עקרונית
ומעשית.
ובאותו ענין, אפשר וצריך
לומר "enough is enough",
ציבורית ופוליטית, למובילי המדיניות הזאת, בפוליטיקה, בתקשורת, ובמערכת המשפט.
מדיניות אשר מזה 16 שנה מבוצעת תחת הכותרת
של "תהליך השלום", והתוצאות שלה ידועות לנו היטב. יש שלב שבו אפשר לומר לאנשים האלו
"טעיתם מספיק, נגרם מספיק נזק, רדו מהבמה ותנו למישהו אחר לנסות דרך שונה" במקום
להמשיך להתווכח איתם נקודתית בלי סוף בכל פעם על אי הסכמה אחרת, כשבכל פעם מצבנו
יותר גרוע. צריך ואפשר להציב סימן שאלה כולל על מדיניותם ועל יכולתם, זה
לגיטימי בהחלט.
אורי
חזרה לרשימת המאמרים