מאמר "קיר הברזל" של זאב ז'בוטינסקי מ-1923

רעיון "קיר הברזל" משמעו נחישות מוחלטת מצד היהודים להבהיר לערבים, במעשים, לא בהצהרות חסרות כיסוי, שלשאיפתם לסלק אותנו מכאן אין שום סיכוי שהוא להצליח, כי רק זה יצמצם את האלימות שלהם, כשיהיה ברור להם לגמרי שהיא לגמרי חסרת תוחלת. ההסטוריה של הסכסוך ב-85 השנים שחלפו מאז מוכיחה שז'בוטינסקי צדק. האלימות הערבית עלתה או ירדה במשך השנים בהתאם למידת החולשה או הנחישות היהודית, כפי שנתפסה בעיני הערבים.

ז'בוטינסקי ניסח זאת היטב כבר ב-1923 במאמרו "על קיר הברזל (אנו והערבים)", והוא מראה כיצד כבר אז הערבים אמרו במפורש, גם לציבור שלהם וגם לנו, שהם מודעים ומבינים היטב את ההצעה היהודית לפשרה ושלום ודו-קיום, אבל דוחים אותה באופן מוחלט משום שהשאיפה שלהם היא לסלק אותנו מכאן לגמרי, לא חלקית, ולכן כל פשרה שתשאיר אותנו כאן, בכל קו גבול שהוא, היא הפסד מוחלט מבחינתם. מבחינה זו הערבים מראים עקביות מלאה מאז ועד ראשי חמאס כיום שחוזרים ומבהירים שהמלחמה לחיסול ישראל זו מבחינתם "בחירה אסטרטגית", כלומר הם מודעים בהחלט לאפשרות של פשרה, אך דוחים אותה לחלוטין.

למאמר "קיר הברזל" של ז'בוטינסקי יש חשיבות ציבורית של מעין מסמך מכונן ביחס לסכסוך בינינו לבין הערבים על ארץ ישראל, בדומה למסמך עקרונות הבטחון שבן-גוריון ניסח ב-1953, בשל העובדה שהוא נכתב ממש בשנים הראשונות של המאבק הערבי נגדנו (1923) ונותר נכון ובהיר ועכשווי להפליא מאז ועד היום, באופן שמעיד גם על העקביות המוחלטת של מטרת הערבים בסכסוך וגם על הפתרון הנכון היחיד מבחינתנו להתמודד מולם. הם רוצים לסלק אותנו מכאן לגמרי, לא שלום ולא פשרה כלשהי. המסמך גם מראה כיצד כבר אז, ומאז, היו בצד היהודי כאלו שהתעלמו בתוקף מהמציאות (תגובות שוללות ברורות לגמרי מצד הערבים ליוזמות השלום/פשרה/דו-קיום של אותם יהודים שוחרי טוב), מציאות שסותרת את שאיפות השלום שלהם, הראויות לכל לשבח ברמה הרעיונית, אך לא מציאותיות במישור המעשי, ולכן מסוכנות והרסניות.

מבחינה זאת השינוי היחיד באופי הסכסוך, וזה היה שינוי זמני וטקטי, והערבים כבר הודו בכך בגלוי, היה השינוי שהתבטא ב"תהליך אוסלו" (ובמידה פחותה גם בהסכם השלום עם מצרים), כלומר הערבים ראו שמצד אחד הם לא יכולים לנצח אותנו בטווח הקצר, וראו שמצד שני שאיפת השלום שלנו (וגם ה"נאיביות" האמיתית או הצבועה של שאר העולם) חזקה עד כדי התעלמות מהמציאות, והחליטו לנצל את חולשתנו לטובתם ולשחק, זמנית וחלקית, את משחק ה"שלום" כדי להתחזק ולהשיג במרמה עד כמה שאפשר לפני שיסירו שוב את המסכה מעל פניהם. ערפאת שיחק את המשחק הזה בכשרון טבעי מרשים (מול קהל מטומטם זה גם קל יותר) עד שבקיץ 2000 אהוד ברק ניסה לאלץ אותו לאקט הצהרתי מחייב על "סוף הסכסוך" ובתגובה ערפאת קרע את מסכת ה"שלום" מעל פניו.

באותו אופן חמאס, שמבין מול מי יש לו עסק בממשלת אולמרט לבני ברק, היה מוכן ל"רגיעה" זמנית שבה הם יכולים לעשות מה שהם רוצים, להמשיך לירות, להמשיך לקרוא להשמדת ישראל, להתחזק מאד בחימוש לקראת המשך האלימות, וישראל הפראיירית לא מגיבה.

את מאמר "קיר הברזל" אפשר למצוא ב http://www.jabotinsky.org/multimedia/upl_doc/doc_241007_29453.pdf , ב http://www.betar.org.il/ideology/ironwal.htm ובמקומות נוספים ברשת.

נחישות מוחלטת פירושה שמי שיורה על מדינת ישראל היא מגיבה לזה כאל מלחמה כוללת, או לפחות כאל מלחמה, כמו כל מדינה נורמלית, כדי שיעברו הרבה שנים עד שהוא יתחיל בכלל לחשוב על נסיון נוסף, וגם אז ההרתעה תגרום לו להסתפק במילים ולא במעשים. אחרי מלחמה כוללת כזו בתגובה לירי על ישראל, הם יחשבו המון שנים לפני הפעם הבאה, ואם לא, אז נראה אותם סופגים עוד אחת זמן קצר אחרי הקודמת, וזה ימחק להם לגמרי את הספקות לגבי הרצינות שלנו.

כבר מזמן הבנו שהערבים מושכים את הסכסוך לכל מישור חוץ ממישור המלחמה הכוללת, כי שם הם ניכוו קשות מספיק פעמים. ואנחנו בטימטומנו במקום להשתמש בכוחנו להחזיר את הסכסוך חזרה למישור הזה, כלומר להעלות עבור הערבים את "סכום ההימור" לגבהים בלתי נסבלים מבחינתם, נותנים שישחקו בנו. הדרך היחידה להרתיע מאלימות היא שהצד השני יאמין שזה צפוי לעלות לו במחירים שהם הרבה מעבר לרף המחיר הנסבל מבחינתו.

למה שהמחיר על ירי טילים יהיה חיסול משגר אחד והריגת חוליה אחת ? אם למשל בתגובה לכל שיגור קסאם ישראל תגיב במכה ארטילרית "לעבר מקורות הירי", תחסל את כל הנהגת חמאס בארץ ובחו"ל, תשמיד מהאויר את כל המטרות של חמאס שנמצאות בבנק המטרות שלנו, תשטח את כל המבנים באיזור ציר פילדלפי (אין יותר רפיח, רק בצד המצרי), תהרוס את בית חנון (כדי לאתר משגרים..), תסגור את המים והחשמל לרצועה ואז אחרי מצור תפלוש לעזה ותבצע שם חומת מגן 2 יסודי, סדר פסח, ותצא משם אחרי שנה שלמה, אחרי שהשב"כ יגיד שהם מיצו את מבצע הנקיון בעזה, אחרי שחמאס ספג מעל 15,000 מחבלים הרוגים או עצורים שיהיו אסורים לשארית חייהם, ומחיקת כל שדרת הפיקוד הקודמת שלו בארץ ובחו"ל למעט 2-3 זוטרים שהצליחו לשרוד, אז ברור שייקח להם "זמן מה" לפני שהם יהיו במצב נפשי או פיזי שמאפשר להם להתחיל לשקול לשגר עוד קסאם אחד לכיוון שדרות. נכון ?

כל מה שצריך זה לקבוע תג מחיר שהוא אפילו לא "בעל הבית השתגע" אלא כזה שכל מדינה נורמלית היתה קובעת.

מותר לשנוא את ישראל, זה לגיטימי ואף מקובל בין עמים, אבל מי שיורה עליה היא הורגת אותו, זה העקרון. זו הדרך היחידה לצמצם באמת את האלימות נגדנו. הרתעה בונים רק במעשים, לא באיומים. לאיומים יש ערך רק כשברור לצד השני שמאחוריהם יש נכונות מלאה למעשים.

חזרה לרשימת המאמרים