ההבדל המהותי בין מדינת הצלבנים ומדינת ישראל

כידוע, המוסלמים סביבנו שואבים עידוד וסבלנות מהשוואה הסטורית שהם עושים בין "ממלכת ירושלים" הצלבנית שהתקיימה כאן במאה ה-11 ובין מדינת ישראל.

הם אומרים לעצמם, שוב ושוב, שכמו שהצלבנים האירופים סולקו מכאן לבסוף למרות שנהנו מעליונות צבאית וסיוע חיצוני, כך גם ישראל תסולק לבסוף כמותם, שזה רק ענין של סבלנות והמשך המאבק נגדה.

המוסלמים רואים את קוי הדמיון בין ישראל והצלבנים (מדינה לא-מוסלמית שהיא "נטע זר" מנקודת מבטם, עם צבא חזק ומתקדם בסיוע חיצוני חזק של מעצמה זרה), אבל הם מתעלמים לגמרי מההבדלים המהותיים בין הצלבנים וישראל:

קראתי שבשיא כוחם הצלבנים בארץ מנו לא יותר מ- 120,000 איש, וזה כולל אזרחים נשים וילדים, והיו מרוכזים בערים העיקריות (ירושלים עכו,..) ובמבצרים שלהם. רוב האוכלוסיה בארץ, יותר משני שליש, נותר האוכלוסיה המקומית הערבית ברובה. זה הרבה יותר דומה לכח כיבוש צבאי חיצוני, כמו האמריקנים בעירק, מאשר למדינת לאום של עם שחי בארצו.

120,000 צלבנים מערב אירופים בלבד, רובם חיילים ופקידי שלטון ומשפחותיהם, שלטון צבאי של מיעוט כובש של זרים, בלי שורשים כאן ועם בית לחזור אליו באירופה, בלי כלכלה אמיתית משל עצמם, החזיקו כאן מעמד מול העולם המוסלמי במשך 200 שנה, שמתוכן ב-88 השנים הראשונות ברציפות ירושלים היתה בידיהם. לעומת זאת:

* אנחנו כאן לא 120,000 אלא כמעט שישה מליונים, אוכלוסיה של ממש, עם הארץ, לאום ברור, תשתית מוצקה לקיום מדינת לאום.

* אנחנו לא מיעוט כובש חיצוני קטן אלא רוב האוכלוסיה בארצנו. (ולכן גם הדאגה הדמוגרפית שלנו, כי אנחנו רוצים גם להישאר רוב ברור בארצנו, מתוך הבנת חשיבות הענין)

* אנחנו לא זרים בארץ הזאת. בשביל כמעט כולנו זה הבית ואין לנו מקום אחר. רובנו נולדנו כאן ולא היה לנו בית אחר, וגם לרוב הגדול של ה"עולים" כבר אין בית לחזור אליו והם באו לכאן בגלל השנאה נגדם בארצות מוצאם. לרוב המוחלט של הישראלים אין בית אחר לחזור אליו כפי שהיה לצלבנים, ולכן כמובן הנחישות שלנו לשרוד כאן, מחוסר ברירה אחרת, גבוהה בהרבה.

* אנחנו לא רק כח צבאי ששולט פיזית בטריטוריה שהכלכלה שלה נותרת של האוכלוסיה הכבושה שהיא הרוב. להיפך, הציונות יצרה כאן, יש מאין, כלכלה מקומית מתקדמת וחזקה שמהווה בסיס איתן ומתחזק לעוצמה הלאומית שלנו. 6 מליוני יהודים מייצרים כאן כמעט כמו כל העולם הערבי. התוצר לנפש אצלנו, כולל זה של הערבים והחרדים שמורידים את הממוצע, היה בשנה שעברה 23,000$ לנפש ובצמיחה. המספרים המקבילים אצל השכנים שלנו הם 1000$ אצל הפלשתינים והמצרים, 5600$ בסוריה, 3500$ באיראן השופעת נפט. אמנם ישראל, כמו הצלבנים אז, נהנית מסיוע חיצוני כלכלי וצבאי משמעותי מתמשך של מעצמה זרה, אבל יש הבדל תהומי בהיקפים. בעוד שהעוצמה הצלבנית היתה תלויה ביותר ב"סיוע חוץ" צבאי אנושי וכלכלי מסיבי, הסיוע החיצוני שישראל נהנית ממנו הוא פחות משני אחוזים מהתוצר שלנו, ואפילו אם הוא ירד לאפס בבת אחת ולתמיד, ישראל עדיין תוכל לממן את עצמה בעצמה ללא בעיה.

הצלבנים היו ונשארו כח צבאי כובש זר ששלט בכח על אוכלוסיה מקומית גדולה בהרבה ממנו, שלא היתה לו כלכלה משלו, והשקיע כמעט את כל המשאבים האנושיים והכלכליים שלו בשליטה צבאית, זה משהו שאין לו קיום ארוך טווח.

אנחנו לעומת זאת, אוכלוסיה של ממש, עם הארץ, רוב בארצנו, בלי בית אחר לחזור אליו, ועם כלכלה חזקה שרק הולכת ומתחזקת מעשור לעשור למרות ההוצאות הצבאיות הגדולות, והשכנים העוינים והמפגרים שלנו רק הולכים כלכלית אחורה.

כך שההשוואה שהמוסלמים עושים בינינו לבין הצלבנים תקפה רק בתחום חשוב אחד, שאותו הם רואים כגורם הדמיון העיקרי בין הצלבנים וישראל - העליונות הצבאית. אבל גם בתחום זה, בעוד שהעליונות הצבאית הצלבנית היתה משהו קבוע, העליונות הצבאית היחסית שלנו רק הולכת ומתחזקת, הודות לעוצמה ההולכת ומתחזקת של הכלכלה המתקדמת שלנו, משהו שלצלבנים מעולם לא היה, וזאת בעוד שהערבים אפילו הולכים אחורה.

אורי

חזרה לרשימת המאמרים